מדוע גניבת משאבי המים הפלסטיניים היא מדיניות אסטרטגית למשטר הציוני
סוכנות החדשות מאהר, מחלקת בינלאומי: באזור יבש ומאופיין במתחים כמו המזרח התיכון, המים אינם רק משאב חיוני אלא גם כלי פוליטי ואסטרטגי. המשטר הישראלי מצא בשליטת מקורות המים הפלסטיניים בסיס לקיומו הכלכלי, החקלאי והביטחוני מאז הקמתו. מאמר זה בוחן כיצד מתבצע שוד שיטתי של מי הפלסטינים על ידי המשטר הישראלי.
ישראל היא מדינה עם אקלים יבש ואוכלוסייה שמונה מעל 9.5 מיליון בני אדם בשטח של כ-22 אלף קמ"ר. לפי מדד מתחים עולמי בתחום מים, ישראל ממוקמת במקום התשיעי בעולם במתח מים חמור. מצב זה אילץ את ישראל מאז תחילת דרכה לנצל ולרכוש את מקורות המים בפלסטין כדי לענות על צורכיה. בעוד שהנהגה כמו בנימין נתניהו מדברת על "התמקצעות ישראל בניהול בצורת", המציאות מראה שההתמקצעות הזו נשענת בעיקר על ניצול מי שטחים כבושים.
שורשים אידיאולוגיים: מים במחשבה הציונית
מאז הימים הראשונים של התנועה הציונית במאה ה-19, למים הייתה חשיבות מרכזית באידיאולוגיה הטריטוריאלית ובשמירה על המדינה היהודית העתידית. מנהיגים ציונים כגון תיאודור הרצל ודויד בן גוריון הדגישו שוב ושוב כי ללא שליטה מלאה במשאבי המים לא ניתן יהיה להמשיך ולהגביר את העלייה וההתיישבות היהודית בארץ "הבטוחה". בקונגרס הציוני בבזל (1897) ובמשא ומתן בפריז (1919), דרשו הציונים לשלב את נהרות הירדן, ירמוכ ואף הליטני שבלבנון במסגרת גבולות ארץ ישראל תחת חסותם. נקודת מבט אידיאולוגית זו ראתה במים לא רק משאב טבע אלא יסוד זהות ושליטה.
פרויקטים קולוניאליסטיים: מהמנדט הבריטי עד מלחמת 1967
בתקופת המנדט הבריטי נוסדו בהדרגה תשתיות לשליטה נרחבת במהפכת הבעלות על משאבי מים באמצעות חברות וצוותים ציוניים. פרויקטים כגון "פרויקט רוטנברג" (1927) ו"תכנית איונידס" (1939) היו צעד ראשון בהעברת משאבים מאזור ערביי לאזור ההתיישבות היהודית. לאחר הקמת המדינה ב-1948 חוק הלאום למיזמים מיים העביר בעלות מלאה למדינה ואסר בעלות פרטית כלשהי על מקורות מים. בשנת 1964 נוסד "מרכז הלאומי למימי ישראל", שהעביר מים מכינרת לנגב ולישובים בדרום; פעולה שקיצרה מאוד את זרימת נהר הירדן לכמעט פחות מ-10% מהרמה ההיסטורית שלו.
מלחמת יוני 1967 היוותה נקודת מפנה בשל השליטה המקיפה בישראל över מקורות המיים לאחר כיבוש הגדה الغربية, רצועת עזה ורמות הגולן – ושליטת תל אביב כמעט באופן מוחלט בשוחות האקוויפרים המרכזיים לפלסטינים.
כלים משפטיים וצבאיים לשליטת מים
מאז 1967 הנפיק המשטר הישראלי סדרת צווויים צבאיים שמשמעותם הגבלת יכולתם של הפלסטינים להשתמש במימי האזור:
- צו צבאי מספר 92 (1967) הסמיך קצין צבאי אחד לקבל החלטות לגבי כל משק וניהול מערכות אבןיית מי השטח;
- צו מספר 158 (1967) אסר חפירת באר חדשה ללא אישור;
- צו מספר 291 (1967) העביר בעלות מלאה למשקי יוצאי צרפת - למשקל הממשלה הכיבוש עושה שימוש ברשות מלחמה יחידה ל"מקורוט".
אלו צוויים effectively הכריסו עצמאותו של הפלסטיני בניהול מקורות מי הקרקע ופירקו לחלוטין כל מוסדות עצמאיות תוך יצירת תלות חלק ממערכת חברת המכונית.",
הפסקת חדרונות בזבלינגוי אל הקרחון סולריון אצל utilt,
.
Reformat of the last paragraph required.
נפגשנו טופאג׳פריק הזינוי לַהרוג וכוע >
