מה תהיה האסטרטגיה של המשטר הציוני מול חיזבאללה?

Mehr News, קבוצה בינלאומית: מראשית הקמתה, חיזבאללה הגדיר את קיומו על סמך העימות והמאבק עם המשטר הציוני והגנת לבנון מפני הכיבוש הישראלי; זה הוביל בסופו של דבר לנסיגת הכוחות הישראליים מגבול לבנון בשנת 2000. בשנים שלאחר מכן, המתיחות המתמדת בין ישראל לחיזבאללה הגיעה שוב ושוב לגבול של מלחמה בקנה מידה מלא, ובשנת 2006 התרחש סכסוך ישיר בין שני הצדדים, שהסתיים בהחלטת האו"ם לאחר אבדות כבדות.

המצב ששרר בין ישראל לחיזבאללה לאחר 2006 יכול להיחשב כסוג של הרתעה לא יציבה; בשנים אלו בוצעו התקפות רקטות ומזל"ט מפוזרות משני הצדדים, אך עימות ישיר ומלחמה בהיקף מלא לא התנהלו בגבולות לבנון וישראל. המשך תנאים כאלה לאחר ה-7 באוקטובר עמד בפני אתגרים רבים.

בחודש שעבר נורו 1,307 רקטות מדרום לבנון לעבר אזורי הצפון, שהיה המספר הגבוה ביותר של רקטות שנורו מאז תחילת המלחמה נגד עזה. כמו כן, חיזבאללה הודיע ​​לאחרונה על הכוונת בסיס רמות נפתלי באמצעות מל"טים מתאבדים וטילי קטיושה וכן על התקפת מל"טים על מפקדת הפיקוד של גדוד אל-סאחל בבסיס בית-אל של הצבא הישראלי. זה מראה שישראל כיום לא מתמודדת עם אותו חיזבאללה כפי שהיה ב-2006, והכוח הצבאי של תנועה זו, במיוחד בתחום ההגנה מפני טילים, אינו דומה לשנים קודמות וחווה שיפור משמעותי.

כעת, מצד אחד, ישראל מבקשת למנוע התקפות פתע בדומה ל-7 באוקטובר, ובהקשר זה היא רואה בהתקפה המונעת על חמאס אמצעי יעיל, ומצד שני, שואף לספק ביטחון בגבולות הצפון כדי שתושבי ישראל של אזורים אלה יוכלו לחזור לבתיהם. עם זאת, לבחירת גישה מתאימה יש סיבוכים רבים.

האפשרויות לפני ישראל

חיזבאללה הראה בפעולותיו האחרונות שהוא מסתמך על אלמנט ההפתעה; במילים אחרות, חיזבאללה מעולם לא הוכיח במלואו את יכולותיו הצבאיות והטילים, אך בתגובה למצבים שונים, הוא הוכיח את כוח ההרתעה שלו בהגנה על גבולות דרום לבנון מפני התקפות ישראליות, ולא התיאורים הכוזבים של המשטר הציוני בפסיכולוגיה. לוחמה למנוע את התקשורת.

עניין כזה גרם למנהיגי ישראל לפקפק; נכון להיום, יש הסבורים שמתקפה מונעת נגד חיזבאללה תפרק את התנועה הזו מנשקה ועיכוב בפעולות צבאיות התקפיות יהפוך את חיזבאללה למצויד ומסוגל יותר. עם זאת, קבוצה נוספת של מקבלי החלטות צבאיים ישראלים רואה בכוחו הצבאי של חיזבאללה בלתי צפוי, והתמודדות עמו על סמך מידע חלקי רחוקה מלהיות הגיונית.

מאז תחילת המלחמה נגד עזה וקודם לכן בדיכוי הפלסטינים, ישראל האמינה בדוקטרינת הדהיא; על פי דוקטרינה זו, בלוחמה אסימטרית, הצבא מכוון בכוונה תשתיות אזרחיות כדי להגביר את ההרתעה על ידי הגברת הסבל האזרחי. הבסיס של דוקטרינה זו הוא, למעשה, לתקוף את העם כדי לווסת ולשלוט בהתנהגותו של השחקן הצבאי בצד השני.

תל אביב חותרת לכמה מטרות עם דוקטרינה זו; ראשית, להגדיל את העלויות של התמודדות עם ישראל בצורה כזו שתשמש לקח לשחקנים אחרים שמתכוונים לתקוף את המשטר הזה. בדרגה הבאה, ישראל מבקשת להקשות על ההתנגדות, ולבסוף, על ידי פגיעה באזרחים, היא מבקשת להחליש את תמיכתם בקבוצות ההתנגדות.

אימוץ גישה זו אינו כל כך קל עבור חיזבאללה; ראשית, לישראל אין מידע מקיף על גיבוש כוחות חיזבאללה ויכולות ההגנה מפני טילים של תנועה זו. מצד שני, חיזבאללה אינו השחקן היחיד הפעיל בלבנון, והכוונה לאזרחים במדינה זו פירושה איבה עם כל המפלגות והקבוצות שמשחקות תפקיד בפוליטיקה הלבנונית. נכון לעכשיו, יותר ויותר אנטגוניזם הוא הדבר האחרון שמנהיגי ישראל רוצים לעשות.

בחודשים האחרונים, בנוסף לתקיפות אוויריות מבוקרות, ניסתה ישראל לקיים מלחמה מוגבלת עם חיזבאללה המסוגלת לשלוט בשדה הקרב ולמנוע את הרחבתה ויכול ליצור מידה של הרתעה נגד התנועה הזו, היא לא התעלמה מהלוחמה הפסיכולוגית בתקשורת; האיומים על ישראל, המועלים על ידי מנהיגי המשטר הזה וממלאים את תפקיד ההרתעה, תמיד גברו. במידה ששר המלחמה של ישראל גלנט קבע: "ישראל תתקוף כל חלק בשטח לבנון שבו יש לחיזבאללה נכסים ותחזיר את לבנון לתקופת האבן". אבל המציאות הראתה שטענות כאלה מוגבלות רק לרטוריקה תקשורתית.

כיום, לישראל יש 2 דרכים קדימה; ראשית, עליה לשמור על איומי ההרתעה ולהמשיך את המצב הנוכחי בצורה של מלחמה מוגבלת עם חיזבאללה. קשה יהיה להמשיך בתהליך זה בגישתה של ישראל להתנקש בחיי מנהיגים צבאיים של חמאס ופגיעה באזרחים בלבנון. למעשה, אמנם ישראל וחיזבאללה לא מוכנות ליצור מלחמה בקנה מידה מלא, אבל הפעולות הפרובוקטיביות של ישראל לא מאפשרות לשמור על מצב דומה לפני מלחמת עזה.

הבחירה השנייה של ישראל נגד חיזבאללה היא צעדים אגרסיביים כדי להביא למלחמה בקנה מידה מלא; כך תמנע ישראל אירוע דומה ל-7 באוקטובר ותמנע את תנועות חיזבאללה בתקיפות אוויריות נרחבות. הנושא שיש לקחת בחשבון הוא שתרחיש כזה לא יתאפשר להתגשם מכיוון שמצד אחד, יכולת ההגנה של חיזבאללה תמנע את תבוסתה של תנועה זו לפחות בטווח הקצר, ומצד שני, בהתחשב בבעלי הברית של זה. תנועה באזור, זה נראה כמעט בלתי אפשרי להסיר אותו.

בהתחשב במציאות של האזור ובכוחם של כוחות ההתנגדות, אולי הברירה היחידה של המשטר הציוני היא להגדיר את מטרתו הסופית כהגדלת העלות של לחימה נגד ישראל; מדיניות שהמשטר הזה מנסה נואשות ליישם במשך שנים. במקרה הזה, המציאות מלמדת שפעולותיה של ישראל, הן בתחום התקשורת והן בשמי לבנון, לא הרתיעו את המשטר הזה, ותל אביב לא הצליחה לשלוט בתנאי גבולות הצפון כבר חודשים. בהתבסס על האמור, סבורים כי ישראל ביקשה לשלוט במתיחות ובעימות בגבולותיה הצפוניים באופן שמונע מחד גיסא את פעולת הצד השני, ומאידך גיסא שומר על יוזמה של כוחותיה הצבאיים.

הודי יוספי; מומחה לנושאים במערב אסיה