הסכם חזית ההתנגדות מטהראן לעזה; נקמת דמו של השהיד אל-קודס בטוחה

Mehr News Agency, International Group, Elnaz Rahmatnejad : איש זקן מחזיק בתמונה של האימאם חומייני (ר"ע). באמצע ההמון הצפוף שהגיע לקבור את גופתו של המנהיג הגדול של הג'יהאד הפלסטיני, איסמעיל הנייה, מבלי להתבייש, הוא מפנה אצבע מורה לעבר התמונה ומרים את קולו: "אימאם ראסט נהג לומר ש אמריקה לא יכולה לעשות רע. אנחנו חייבים לגרש את אמריקה מהמזרח התיכון, האימאם מוסא סאדר צדק כשאמר שישראל היא רשע מוחלט."

הרוע המוחלט של המשטר הציוני לוקח את דעתי לחלומו של חאג' אחמד מטוסליאן! חאג' אחמד רצה להיות מעונה במאבק נגד הנבלים הגרועים בעולם, הציונים. המשאלה הזו של המטוסליאנים היא המשאלה המשותפת של כל חזיתות ההתנגדות. גם לאיסמעיל הנייה הייתה משאלה שאמר בנו בתגובה לרצח אביו על ידי הציונים בטהרן: "אבי הוריש לפלסטינים שקדושת קדושים היא סופו של מפקד גדול."

זה עובד עד לעיניים דגלי איראן, פלסטין וחיזבאללה של לבנון נישאים על הכתפיים. אני מפנה את תשומת לבי מנשים וגברים, נערות ונערים ובוהה בנער שעומד מול המצלמה ואומר: "מר הנייה נלחם באויב כדי להציל את הילדים הפלסטינים, זה היה האורח שלנו שהוא נשא קדושים".

בסוף נאומם של מר מוחמד בכר כליבאף, יו"ר המועצה האסלאמית, וחליל אל-חיה, מראשי חמאס, והספד של מאית'ם מטיי, העם הניח את הדגלים מקלחות ומוכנים להתפלל בהנהגת מנהיג המהפכה על גופתו של המוג'אהיד הפלסטיני הגדול, האדון איסמעיל ולהפוך למגן שלו.

בזמן אמירת תפילת הלוויה של הנייה, המשפט "אללה, איננו יודעים עליהם מלבד מעשים טובים" מזכיר לי את מעשיו הטובים של איסמעיל הנייה! הנייה יאסר ערפאת לא היה זה שמת בחיים מהסוג הגרוע ביותר שחי, בפינת בית חולים בצרפת ומסר את כל אדמתו וכבודו לאויבו. הנייה מחמוד עבאס לא היה מוכן לתת יד ביד לאויב הכובש. הנייה היה גיבור איתן שנשא את כאב האומה והעם בארץ ישראל. הוא היה לוחם חסר אנוכיות שהקריב את משפחתו בזה אחר זה בדרך האמת, בדרך ירושלים, ולבסוף הצטרף אליהם. אם אנשים מכובדים וגיבורים אינם מתים בשדה הקרב, היכן הם צריכים להתמודד עם המוות? הנייה נהרג בקו החזית של חזית ההתנגדות. הוא נרצח במדינה שהייתה במצור בגלל תמיכתו בעניין הפלסטיני, בציר ההתנגדות וב-30 קבוצות ההתנגדות הפלסטיניות.

התפילה מסתיימת. אני נהנה מהיופי וההדר של הקהל שהגיע כמו פלסטיני להתאבל על הקדוש הנייה ולקבור את גופות הקדושים.

המכונית הנושאת את גופות הקדושים נעה מדלת הכניסה של אוניברסיטת טהראן לעבר המהפכה וכיכר אזדי בין ההמון. כולם מזמרים בקול אחד: "ניצחון מאללה ופתח ע'ריב", "פלסטין, פלסטין אנחנו תומכים בך", "מוות לשלושת השדים, אמריקה, ישראל, אנגליה", "גם עזה וגם לבנון, החיים שלי הם הקורבן של הקוראן". ו"חוסיין, חוסיין הוא המוטו שלנו, מות קדושים הוא הכבוד שלנו."

בתוך ההמון הצפוף, בלט דגל שונה מהדגלים האחרים. דגלי פלסטין ואיראן נקשרו יחד ונישאו על כתפו של אדם. הבאתי את עצמי אל האיש. הוא היה זקן. שאלתי: "אדוני, למה קשרת את דגלי פלסטין ואיראן?"

הוא הביט בי וחייך: "מכיוון שהלב של תושבי פלסטין ואיראן קשורים זה לזה, לא רק ליבם, אלא גם אמונתם, מטרותיהם ואחדותיהם קשורים יחדיו."

אני מצלם דגל של זקן והולך לעבר הגברים שקוראים: "אוי בני מיר ואלמדאר, הוא לא בא…" הדמעות שלי זולגות ואני אומר בליבי: "עכשיו גם הפלסטינים האחרים." הם צריכים לקרוא, הו אנשי מקדש מיר, ואלמדאר לא בא… כמו היום שבו המלומד שלנו חאג' קאסם סולימאני התארח בבגדד והוא לא חזר שוב… הכאב של מותו של איסמעיל הנייה שווה לכאב של מותו של חאג' קאסם הכריז על יום הלוויה של סרדאר. קאסם סולימאני הוא גם מעונה של קודס.

המכונית הנושאת את גופם הטהור של הקדושים מתרחקת ממני, יוצאת לחופש ואני חושבת על הדם שנשפך! דמו השפוך של עימאד מוגניה בדמשק, חאג' קאסם בבגדד, סאלח אל-ערורי בביירות, פואד שכאר בדאהיה ביירות ואיסמעיל הנייה בטהרן. הכל קרה ביום אחד! זה נראה כמו אחר צהריים ארוך של אשורה! חזית ההתנגדות מטהראן לבגדד, דמשק וביירות כרתה הסכם דם כדי להדוף את רוע הציונים ואת דעיכת הגידול הסרטני הזה. כל הדמים הללו התאחדו כדי לתרגם את אחדות זירות ההתמודדות עם הברית הציונית האמריקאית השטנית, וחובתנו להגן על גדולת האחדות הזו בנשק העט.

מר הנייה, האורח היקר שלנו, עברת במשך שנים לאחד את האומה האסלאמית, עכשיו תרגע כי כל כוחות ההתנגדות מאוחדים.