76 שנה ל"יום הנכבה" והסבך הסבוך של המשברים בתל אביב

Mehr News Agency, קבוצה בינלאומית: היום, כ"ו בארדיבהשט 1327 (15 במאי 1948), הוא יום עצוב ועם זאת בלתי נשכח עבור פלסטין והעולם המוסלמי; התאריך שבו הוקם המשטר הציוני המזויף תחת דגל המערב, והמוסלמים מכנים אותו "יום הנכבה" (יום אל-נכבה).

יום הנכבת היה אמתלה לכיבוש של כ-80% מהאדמה הפלסטינית ומקור להרג אכזרי, גירוש ועקירה של 70% מאוכלוסיית המדינה הזו. ארץ. לפיכך, במרחב שאחרי יום הנקבט, לפחות 15 אלף פלסטינים נרצחו ו-750 אלף פלסטינים גורשו מארצם. מספר זה היה יותר ממחצית מאוכלוסיית ארץ ישראל באותה תקופה.

עם הכיבוש הרשמי של המדינה הזו בין השנים 1948 ו-1950, נהרסו יותר מ-530 ערים וכפרים פלסטיניים. רבים מההרס הללו התרחשו בגלל שעקורים פלסטינים לא יכלו לחזור לבתיהם. בינתיים, יותר משבעה מיליון פלסטינים עדיין רוצים לחזור למולדתם במדינות אחרות, מתוכם 6.4 מיליון חיים במדינות ערב ו-761,000 חיים במדינות אחרות.

מכונת ההרג של המשטר הציוני הפושע מעולם לא עצרה ב-76 השנים האחרונות. מעשי טבח וטרגדיות מאורגנים כמו טבח דיריאסין, כפר קאסם, סברה ושתילה ומות קדושים של אלפי פלסטינים, לבנונים ואזרחים ממדינות אחרות והפלישה הצבאית למדינות השכנות לפלסטין וכיבוש חלקים משטחי הארצות. מדינות באזור הן רק חלק מהפשעים של משטר אכזרי זה בצל של השתיקה וחוסר התנועה של הקהילה הבינלאומית והתמיכה הגלויה והנסתרת של תומכי המשטר הפלילי הזה נחשבים.

לכן, ב-76 השנים האחרונות יותר מ-150,000 פלסטינים נרצחו מירי ישראלי ישיר. ב-220 הימים האחרונים בלבד, במהלך מלחמת המשטר הזה נגד רצועת עזה, נפלו יותר מ-35,000 פלסטינים חפים מפשע, שני שלישים מהם נשים וילדים, קורבן לפשעים ולטיהור אתני-גזעי של הציונים.

המשטר הציוני נמצא על קצה התהום עם מבצע סערת אל-אקצא

הכשל הגדול ביותר של המשטר הציוני בסערה שלאחר אלאקצא הוא התעצמות ההגירה ההפוכה. ממאי 1948 והשנה הראשונה של הנכבה ועד היום, עשו שלטונות המשטר הציוני, לצד הכיבוש ההדרגתי של האדמות הפלסטיניות ובניית התנחלויות, מאמצים רבים לשלוח יהודים מכל העולם לארץ זו. .

כישלון פרויקט העברת היהודים לשטחים הכבושים נחשף מזמן. לא רק שליהודים אין רצון לחיות בארצות הכבושים הללו, אלא שמי שחי באזורים הללו מחפש הזדמנות לעזוב.

לכן, גל ההגירה ההפוכה שהחל מוקדם יותר עקב חוסר יציבות פוליטית, בעיות כלכליות, דיכוי ושחיתות של הקבינט ונתניהו באופן אישי, בשבעת החודשים האחרונים הסיבה לחשש מהתקפות התנגדות התגברה. כ-80,000 מתנחלים בצפון השטחים הכבושים לא חזרו ליישוביהם עקב התקפות הרקטות, המל"טים והטילים של חיזבאללה בלבנון, למרות הבטחות הקבינט.

בעקבות סערת אל-אקצא, המצב הכלכלי של המשטר הציוני הידרדר עד כדי כך שבאמצע ינואר 1402, התקשורת של זה המשטר הודיע ​​כי 260,000 ישראלים מתו מאז תחילת מבצע הסערה אל-אקצא ביקש דמי אבטלה.

הדיווחים הכלכליים של העיתונות הציונית מספרים גם על הנזק הרב שנגרם למגזרי התיירות והשירותים בשטחים הכבושים. נתונים סטטיסטיים אלה מלמדים כי 73% מהכנסות התיירות של המשטר הציוני נעלמו לחלוטין, 64% מהיקף העסקאות ירד, ושיעור סכום העסקאות חווה ירידה של 26%.

לכן, בחודשים האחרונים התרבו הבעיות של הציונים והמשך המלחמה בעזה הפך לפלטפורמה להעצמת המשבר הכלכלי בכבושים שטחים; עלייה של פי ארבע בשיעור האבטלה, נפילת הבורסה, ירידה חדה בשווי השקל (מטבע המשטר), בריחת הון מקומי וזר וכן ירידה של מיליארדי דולרים. יתרות חוץ הן חלק מהבעיות הללו.

אחת הסיבות החשובות ביותר לבעיות הכלכליות של המשטר הציוני חוזרת להתקפות המתמשכות של צבא תימן. בכירי הכלכלנים של משרד האוצר של המשטר הציוני סבורים ששינוי נתיב הספינות מהים האדום ובאב אל-מנדב לדרום אפריקה בשל החשש מתקיפות תימן יוסיף כ-13 אלף קילומטרים למרחק לספינות. להגיע לנמלים של המשטר הזה, מה שיטיל עלויות זה מוגזם.

במחקר של המומחים הכלכליים של המשטר הציוני, נמצא שעלויות משטר זה גדלו בין 67 ל-200 אחוז בשל חוסר הביטחון של באב אל-מנדב; המספר יגדל משמעותית עם המשך רצח העם של ישראל ברצועת עזה והמשך התקיפות של צבא תימן.

באופן כללי, במקביל להתגברות הבעיות הכלכליות והפרנסה, נחשף גם הביטחון הסמוי של היישובים הציוניים, ותושבי האדמות הכבושים לא רק שהם לא נהנים משגשוג כלכלי, אלא גם בגלל פחד מתמיד מטילי ההתנגדות, הם הפכו נחושים יותר לעזוב את האדמות הכבושות. העובדות שהרסו את התוכנית והחלום לחזור לארץ המובטחת.

סוף המילה

יום השנה השבעים ושש ל"יום הנכבה" הגיע באווירה שונה מאוד בניגוד לשנים קודמות; המרחב בו המשטר הציוני מתמודד עם סבך סבוך של משברים. כבר לא מדובר רק בנפילת הקבינט וההפיכה הפנימית, אלא הרבה מעבר לכך, קיומו של המשטר הציוני בסכנה חמורה.

התקפות המשולבות המתמשכות של ציר ההתנגדות מעיראק, סוריה, לבנון, תימן ופלסטין, יחד עם עלויות מלחמת ההתשה ברצועת עזה, הביאו הביא את המשטר הציוני לקצה. תגובת המזל"ט של הרפובליקה האסלאמית של איראן במהלך מבצע "ואדה סאדק" למתקפת הטילים של המשטר הציוני על הקונסוליה של טהראן בדמשק הראתה שהימים האפלים של המשטר הציוני המזויף הגיעו והמשטר הזה נושם את נשימותיו האחרונות.

במקביל, עם סערת אל-אקצא, נחשפה צביעותם של מוסדות המודיעין והביטחון של המשטר הציוני. לאחר מכן, המספר הגבוה של הרוגים הציונים, כישלון נתניהו והקבינט הקיצוני שלו בהשגת מטרותיהם (כיבוש מוחלט של רצועת עזה, השמדת חמאס ושחרור אסירים ציונים) ולבסוף פגיעותו של משטר זה מול התקפות ההתנגדות ואיראן, אישרו את קריסת ההרתעה של המשטר הזה

מצד שני, המשטר הציוני היה מבודד בזירה הבינלאומית עקב רצח העם ברצועת עזה; גינוי פשעי משטר זה בבית הדין הבינלאומי לצדק ולאחרונה אישור ההחלטה בדבר חברותה המלאה של פלסטין באו"ם בהצבעה חיובית של 143 חברי האסיפה הכללית של ארגון זה, כמו גם העלייה של מדינות אירופה להכיר במדינת פלסטין העצמאית, בשל הצרות והבידוד האסטרטגי של המשטר הציוני בזירה הבינלאומית מספרת.