ההגבלות וצווארי הבקבוק של המשטר הציוני לתקוף את רפיח

על פי הדיווח של סוכנות הידיעות תסנים של הקבוצה הבינלאומית, הפיגוע המשטר הציוני נכנס לרצועת עזה זה החודש השמיני ברציפות, מאז לפני כשלושה חודשים החלו ונמשכות שמועות על התקפת המשטר הציוני בעיר הגבול רפיח. מאז החודש החמישי למלחמה ועם תנועת תושבי עזה לכיוון רפיח שבדרום רצועת עזה, גורלה של עיר זו הפך חשוב ביותר עבור כל הצדדים.

בתוך השטחים הכבושים יש הרבה צווארי בקבוק וסתירות לגבי רפיח, קודם כל תל אביב צריכה מאוד להיכנס לרפיח כדי להשלים את הפעולות הצבאיות שלה בעזה. למעשה, הגוף השולט במשטר הציוני אינו יכול לטעון כי ביצע את כל שלבי המבצע הצבאי נגד קבוצות ההתנגדות הפלסטיניות ברצועת עזה מבלי להשתלט על העיר האסטרטגית הזו, שלא לדבר על טענה להצלחה בביצוע המבצע הזה ובהשגת הרצוי. תוצאות!

ב-7 החודשים האחרונים, הצבא הציוני נכנס לכל אזורי רצועת עזה לפחות פעם אחת, מלבד גבולה הדרומי ( כמובן, כניסה לאזורים שונים פירושה שהכיבוש אינו מוצלח ומלא). חומרת האכזריות וההרג של פלסטינים על ידי הצבא הציוני ברצועת עזה גרמה לדעת הקהל העולמית להתמקד בהתפתחויות בעזה ובעיקר בעיר רפיח ולנסות למנוע את התקיפה בעיר זו.

מאידך, מאחר שצבא המשטר הציוני השיג הישג רציני, ציבורי ומוחשי בקשר למטרותיו הצבאיות שנקבעו מראש ברצועת עזה, כלומר, "השמדת חמאס", "גירוש חמאס מתפקיד הממשל בעזה" ו"שחרור אסירים ישראלים באמצעות פעולות צבאיות[1] " לא הושג, הרעיון הזה עלה בתוך המשטר הציוני לפיו ברפיח וסביבתו ניתן למצוא עקבות של ישראלים בהתנגדות או מנהיגי חמאס.

בנוסף סוגיית רפיח זו הפכה לעניין של כבוד גם עבור הקבינט הקואליציוני השולט בראשות בנימין נתניהו, ומלבד חשיבותו כיעד צבאי, הוא קיבל חשיבות מדינית וסמלית. הלחץ העז של דעת הקהל העולמית ואפילו הממשלות המאוחדות של המשטר הציוני למנוע פעולה זו (במיוחד לפני העימות הישיר בין תל אביב לטהראן באפריל 2024), הפך את מבצע רפיח לסמל של כוח רצון עבור הציונים , והפסקת יישום זה המבצע ישדר תחושה עזה של חוסר אונים וכישלון לגוף השולט, לצבא ולחלק גדול מהחברה הישראלית.

כמו כן, נקודת המבט העתידית של המלחמה וסוגיית רפיח בפנים הגוף המנהל של המשטר הציוני הפך גם הוא לתעלומה, מכיוון שכמה מפלגות ופעילים פוליטיים בשטחים הכבושים קוראים להסכם על ידי הדגשת הנושא של הצלת חייהם של ישראלים שנלכדו על ידי חמאס ומסכנים את חייהם אם יתחיל מבצע רפיח כדי להציל אותם, הם מקדימים כל תכנון לביצוע פעולה זו. כך למשל, יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד רוצה שהסכם חילופי השבויים והפסקת האש כתוצאה מכך יקבלו עדיפות על מבצע רפיח, ובני גנץ, חבר קבינט המלחמה, איים לאחרונה בהצהרה: "אם תוכנית שתבטיח את האינטרסים של ישראל עם תמיכת כל המוסדות אם הביטחון יונח על שולחן המשא ומתן והשרים שהיו אחראים לכישלון ה-7 באוקטובר ימנעו את יישומו, לא תהיה לקבינט הזכות לשרוד."

מול גנץ ותומכי הסכם חילופי השבויים הציג הימין הקיצוני בראשות איתמר בן גר ובצלאל סמוטריץ' את ההימנעות מהתקיפה ברפיח כקו אדום. ולאיים לעזוב את הקבינט אם המבצע הזה יינטש. בהקשר זה הזהיר סמוטריץ' בסרטון כי הסכם שמונע את הפיגוע ברפיח הוא "כניעה משפילה" ו"דקירה בגב לחיילים ישראלים". בן גר גם איים בציוץ כי "כל הסכם חסר אחריות פירושו פירוק הקבינט אפשר לסקור את עמדת היסוד של חמאס בנוגע להפסקת האש ולמשא ומתן לחילופין". קבוצות ההתנגדות הפלסטיניות התנו את המשא ומתן על חיי האסירים ושחרורם בהכרזה על סיום המלחמה הרשמי ונסיגת הצבא הישראלי מעזה, ולכן הרעיון של "קדימות חילופי שבויים על ההתקפה על רפיח" (עמדת התומכים ביישום מהיר של ההסכם) נחלשת.

מצד שני, אם הציוני אסירים נמצאים בהתנגדות הפלסטינית ברפיח, פלישת הצבא הציוני לאזור זה תסכן את חייהם של האסירים הישראלים, כמו גם את הפלסטינים, וחידה של רפיח מתחזקת , הן נגד חמאס וקבוצות התנגדות, נגד ממשלות ערב, והן נגד ממשלות אירופה ואמריקאית. זאת במצב בו חוסר ההסכמה בין ממשלות אירופה וממשלת ביידן עם משטר הכיבוש בהקשר זה נובע מהמשך נוכחותם של כוחות הכיבוש באזור זה. למעשה, בעלות הברית המערביות של ישראל אינן מסכימות עם המשך נוכחותו של הצבא הציוני באזור זה, גם אם מטרות המלחמה לכאורה ימומשו על ידי הקבינט של נתניהו.