ניתוח עברי: לחברה הציונית נמאס מהמלחמה

האנליסט הזה מוסיף, "כעיתונאי, אם הייתי מקבל את המשימה לנטר את האינדיקטורים של החברה הישראלית, בהחלט הייתי לוקח את פעימות הלב שלו, מרים את ראשי ואומר לכל מי היה מקשיב." , אמרתי, אני חייב לומר שאנחנו עייפים.

מול ההפגנות של המפגינים שרוצים לקיים מוקדם בחירות, המפגינים רוצים אינטראקציה שווה בחברה (בין חרדים לחילונים), אלה שמפגינים למען שחרור חטופים (אסירים), פעולות אפשריות ברפיח, משבר חסר תקדים ביחסים עם ארה"ב, לחצים פסיכולוגיים במדינה. החברה, הגידול במספר ההרוגים, זעזועים ומכות פסיכולוגיות. זה נשחק לגמרי, עייף והחליש את הגוף שנקרא החברה הישראלית. בלי סיבה וחולשה וחוסר יכולת אחרי כמה תנועות פיזיות הפכנו לפשוטים? האם אנו סובלים מאובדן זיכרון או סחרחורת, חוסר תיאבון או כאבי ראש וכאבי שרירים ומפרקים? האם אנו מרגישים צורך לנוח יותר מדי? אם תשובתך חיובית, זו העייפות הכרונית והתשישות שפוקדת אותנו מאז 2015, ואני מאמין שצריך לקרוא לה היום חרבות ברזל.

בחלק אחר של הפתק זה נאמר: העייפות גורמת לנו לטעות, העייפות מציבה בפנינו וילון מעורפל, וזה מאוד מסוכן ויכול לעלות לנו בחיינו. בחייך, אנחנו כל כך עייפים שאנחנו אפילו לא שמים לב למה שיש לנו על הקור או מול העיניים.

אנחנו במרחק של כמה ימים ללא שינה מהמוות, המוות כנראה כבר בדרך אלינו, מה עוד יבוא אלינו אחרי שהמלחמה תקנה לנו את שגרת הטרור ושגרת העייפות והתשישות?בא? האם נחכה ליסמין? אולי אדישות? אם זה המצב, זה אומר שאנחנו הולכים לתהום, האם יש יעד אחר אחרי התהום? חלקם מביעים דאגה לאדישות החברה, זה לא קור ואדישות, אלא עייפות כרונית, הבעיה היא שחסר לישראל מנהיג שאפשר לסמוך על התנהגותו, הוא תמיד אומר כך: כולם זה בסדר, תרגעו רגע, אני אטפל בזה.

אבל כשאין הנהגה פנימית אמינה, כשנציגינו יוצאים לחופשה בשיא המלחמה, עלינו לפקוח עיניים, וכאשר עיניכם פקוחות יותר מ-170 יום , אתה תתעלף ברחוב.

סוף הודעה/